Skip to content

מתי לחולה מותר ואף צריך לסרב בטיפול

איורוודה היא מן הסתם התחום היחיד ברפואה שמעלה בגלוי את סוגיית הכשירות לא רק של הרופאים ושאר הצוות הרפואי, אלא גם של החולה שמגיע לטיפול.

עבור רופא העובד במערכת הבריאות הקונבנציונלית, סוגיה כזאת אינו קיימת כלל. רופא במרפאה רגילה או בבית חולים חייב לקבל כל מטופל באשר הוא.

עמדתה של איורוודה יכולה בהתחלה לגרום לאי הבנה, לבלבול. כמה הוגנים והכרחיים הכללים שלדלהלן הן לרופא והן למטופל? מהן אמות המידה והמטרה של הסירוב לטפל בחולה על פי איורוודה?

אחת המסכתות הרפואיות העיקריות והוותיקות של איורוודה – צ'אראקה סאמהיטה צ'אראקה מוני קובעת (פסוקים 4-7, סידהיסטהאנה, פרק ב') שזה הכרחי כדי להגן על המוניטין של התורה הרפואית הזאת ושל הרופא עצמו.

צ'אראקה מונה את התכונות האישיות של מטופל שטיפולו לא יביא תוצאות חיוביות: כעסן; מחפש בידור והרפתקאות בטיפול; כְּפוּי טוֹבָה; מושפה ע"י תעמולה (באיורוודה אסור לעסוק בפרסומת); זה שהגיע להמלצתו של אדם משמעותי בחברה; זה שדורש יחס מיוחד ומצהיר מראש שהוא לא מוכן להשתנות; נתון לצער; פסימי; זה שעומד על סף המוות; דל אמצעים, קבצן; שַׁרלָטָן; חשדן; מרדן.

צ'אראקה קובעת שאי אפשר לרפא אנשים כאלה. לקיחת חולה כזה לטיפול עלולה רק לערער את המוניטין של שיטת הטיפול ושל הרופא עצמו. יש לוותר על החולים כאלה.

כאן כמובן לא מדובר על סירוב עזרה ראשונה. אגב, לא מן הנמנע שחלק מהמטופלים ישתפרו ויהיו לראויים לטיפול; האחרים, למרבה הצער, לא מסוגלים לכך.

סוגיית הסירוב בקבלה לטיפול נדונה גם במסכת האיורוודית שרימאד ואגבהאטי אשטאנגה-הרידאיה-סאמהיטה, בפרק הראשון: איושקאמיה אדהיה (שאיפה לחיים ארוכים).

הקריטריון הראשון לסירוב: אם לרופא יש סלידה מהמטופל או, להפך, למטופל מהרופא. במקרה כזה, האנרגיה שלהם אינה חופפת והם לא יעבדו ביחד ביעילות; תהליך הטיפול עשוי להתארך וכמעט ולא יניב תוצאות.

עליכם להבין שכל טיפול הוא תהליך של יחסי הגומלין בין רופא לחולה. אם הרופא לא מסרב אלא לוקח לטיפול את החולה שאין בכוחותיו לרפא, אז הוא בעצמו מסתכן לחלות באותה מחלה שממנה סובל המטופל שלו. הוא כאילו מתחלק עם הקארמה הזו עם המטופל. זו הסיבה שנפרולוגים רבים סובלים ממחלות של כליות, פולמונולוגים – ממחלות של ריאות, גסטרואנטרולוגים – ממחלות הכבד וכו'. השלכות כאלה גורמות לסבל גוף אמיתי.

תופעה זו נגרמת מהעובדה שהרופא, שמתחייב לטפל בחולה שאינו ניתן לריפוי על-ידיו בעליל, כאילו חותם בפני היקום על הסכם על היחסים עם המטופל הזה, בהיותו לא מסוגל לקיים אותו.

באיורוודה רופא נחשב לגורו, כלומר חונך לחולה. והגורו, כידוע, לוקח על עצמו את הקארמה של התלמיד שאותו הוא קיבל, ועלול לסבול מהמעשים הבלתי נראים והמזיקים של המחונך שלו.

רופאים מודרניים עומדים על תופעה זו תוך שימוש בגישה פסיכוסומטית, כאשר הרופא חושב ללא חרף על מחלות מסוימות. אך הסיבה העיקרית היא כאמור שהרופא מתחייב לטפל בחולה שאינו ניתן לריפוי בעליל.

איך זה קורה? כיצד בדיוק עוברת קארמה?

האדם שאנו פוגשים בחיים האלה, הוא כמו מראה שמשקפת את התכונות החיוביות והשליליות שלנו, הוא משקף את ההוויה הפנימית שלנו. התרגול האיורוודי הנכון הוא תרגול רוחני. נקודה חשובה בתרגול זה היא להיפטר מהמכשולים בדרך הרוחנית להצלחה (מאנארטהות). שום דבר בחיים אינו מקרי. כאשר מטופל זה או אחר מגיע לרופא, זה כמו שיעור עבור הרופא, אותו על הרופא ללמוד בכדי לפתור את הבעיה הלא פתורה שלו שהובאה אליו ע"י המטופל.

המרפא שמציל את המטופל מהסבל, נרפא ומשופר בעצמו. בלטינית נאמר: Medice, cura te ipsum (רופא, תרפא את עצמך). אם הרופא מסוגל להבין את שורש הבעיה של המטופל גם עבור עצמו, הוא יצליח בלמידת השיעור. אך אם הוא יתייחס למחלה ולכל המצב שבפניו באופן פורמלי, טכני גרידא, ברמה הגופנית בלבד כמו מהנדס, הוא מחשיב אדם כמנגנון בו צריך לתקן, להוסיף או להפחית משהו (ויטמינים, מינרלים), ולהסיר משהו מיותר, המחלה לא תיעלם, שורשיה יישארו. והיא תתן נבטים חדשים גם בגוף המטופל וגם בגוף הרופא.

אכן, על פי סטטיסטיקה, הרופאים חולים לעיתים קרובות יותר ובאופן קשה יותר. לפיכך, על רופא מתחיל לחשוב היטב מהן ההשלכות שעלולות להיות לעיסוק הרפואי שלו.

הקריטריון הבא: המטופל לא רוצה להשתנות במידה מספקת; לא מתייחס בכובד ראש ליישום הוראות הרופא; מתווכח עם הרופא: את זה אעשה, ואת זה – לא…

הדרך הרוחנית היא יוגה, דרך הידיעה העצמית והטרנספורמציה. כדי לקבל את הזכות לעסוק ביוגה, על האיש לפעול על פי כללים מסוימים, שהראשון שבהם הוא אהימסה (הימנעות מהאלימות). על אדם להיפטר מאכזריות ומתוקפנות. אם האדם עצמו לא רוצה להשתנות, שום רופא לא יצליח לעזור לו. אדם כעסן, אכזרי, תוקפני לא יכול להבריא.

בהאגאווכד גיטה קובעת כי כעס גוזל את השכל ואת ההזיכרון ונובע מתאווה. לפעמים אדם אפילו לא מודע שהוא כועס ועצבני. מומלץ להתחיל את המסע שלך לשינוי חיובי עם שינויים בתזונה וברצונות.

אהימסה היא הקריטריון הבא. זה אפילו לא תנאי, אלא פשוט הצעד הראשון. זה עדיין לא יוגה.

גם חולה מרדן ומתנגד לרופא, אינו מתאים לטיפול. מטופל כזה לא נכנע לתורת איורוודה – הוא רק רוצה להסיר את התסמינים שמפריעים לו.

עליכם להתנהג מול הרופא בצורה נכונה, לקבל במודע את העמדה הכפופה של תלמיד. רק אז אפשר גם להבריא וגם וללמוד איך להיות בריא.

לסרב לחולה אין פירושו לגרשו. הכחשה היא גם אמנות. יש לסרב ברכות ובאופן ברור, להסביר את המניע, על מנת לתת לאדם הזדמנות להבין את הטעות שלו ולתקן את עצמו. כעת הבחירה בידי המטופל, באיזו דרך הוא רוצה להמשיך.

כל חיים בעולם ההחומרי, במוקדם או במאוחר מסתיימים. כל מי שנולד דינו למות. איורוודה מתארת ​​בבירור את סימני המוות המתקרב והרופא צריך להכיר אותם היטב. בדרך כלל, תסמינים אלה מופיעים כחצי שנה לפני המוות. בסרבו בטיפול לאדם שעומד למות, על הרופא להעניק לחולה הוראות רוחניות, הנחוצות למטופל כזה הרבה יותר. הרופא צריך להיות בקיא בנושא זה.

צ'אנדאם (מהמילה צ'אנדאל – קאסטה "דלית" – מוקצים) – אנשים הנוטים לאלימות, כועסים מטבעם, מקנאים, לא אנושיים – גם הם לא יכולים להירפא.

שוקה אטוראם – אדם השקוע בצער, בעצב הרסני. אין לו שום תקווה ואמון בעולם. הוא חי במצב של פסימיות עמוקה. גם למטופל כזה צריך לעשות טיאגו – הכחשה, דחייה.

אטוראם פירושו בסנסקריט "חסר מנוחה, הנמצא במצב של מהומה וחרדה גדולה." אך אם חולה כזה ישקול מחדש את גישתו לחיים וישתנה, אפשר לקחת אותו לטיפול.

בהירום הוא אדם מפוחד ומפחיד אחרים בעת ובעונה אחת. הוא חושש להירפא, כי התרגל למחלתו, הוא חושש מהמחלה עצמה ומפחד לא להירפא. התרבות של החברה המודרנית היא תרבות של פחד, כפי שנהג לומר בהאקטי טרירטהה מאהאראג'י. אדם נמצא כל הזמן בתסמונת הקורבן. הוא מפחד מהיחסים, חושש להפסיד מקום עבודה, מפחד לאבד כסף, מפחד שירומה, מפחד לחלות וכו'. יש לו פחד מהחיים, יש לו פחד להיות בריא וחולה. ישנם חולים שלא רק חוששים בעצמם, אלא גם מקנים פחד לרופא.

תוקפנות, אגב, היא גם ביטוי של פחד. זה מה שנגרם מטאמאס, כלומר חיים לא מודעים בבורות. עד שמטופל כזה ישתנה, עד שהוא ישקול מחדש את גישתו ויפסיק לפחד, אי אפשר לקחת אותו לטיפול.

הסוג הבא, שאינו מומלץ לטיפול, הוא קריטה גנאם – כפוי טובה, אדם לא נעים. זהו אדם שאינו מבין את האינטראקציה של רופא, מטופל, טבע, אלוהים, גורל. נראה לו שהרופא בתהליך רודף רק את התועלת שלו. למטופל כזה אין תרבות של הכרת תודה. הוא דורש מהרופא כמו ממכונאי שקודם תיקן את מכוניתו, ועכשיו צריך לתקן את גופו. בוודות מצווים לאדם להיות אסיר תודה לכל: אלוקים, הורים, גורל, חברים ואפילו מחלה. עד שהאדם ילמד להביע תודה, אי אפשר לרפא אותו.

למרבה הצער, ברפואה המודרנית המרכיב הרגשי והרוחני נעלם כמעט לחלוטין. רופאים רבים – שלא רק לפי מסמכים, אלא גם על פי שליחות – חשים זאת.

והסוג האחרון: מאנינאם – זה שמדמיין את עצמו ואידיה (רופא), מאמין שהוא עצמו יודע טוב יותר כיצד לרפא את עצמו.

כפי שצוין לעיל, הקשר בין המטופל לרופא דומה לזה של תלמיד ומורה. הוודים קובעים כי תלמיד לא יוכל לצבור ידע וללמוד דבר עד שייכנס לתפקיד כפוף. אנשים כאלה הופכים לבני ערובה של טיפשותם, ואף רופא סביר לא יקח על עצמו לטפל בהם. צ'אראקה מוני לועג לרופאים דמיוניים כאלה. רופא איורוודי אמיתי צריך לרכוש מאגר ידע ענק ולעקוב בקפדנות אחר מערכת הטיפול האיורוודית, מבלי לנסות לשנות אותה כדרכו שלו.

כל סוגי האנשים הנ"ל, באופן כללי, אינם יודעים לבנות מערכות יחסים עם העולם ואלוקים. בהאקטי טירטהה מאהאראג' מגדיר את מצבם כ"זעקה לאהבה". כל ישות חיה בעולם חפצה אהבה. ללא הידע הדרוש כיצד לתקשר עם העולם מסביבו, אדם סוטה לצורות שונות של מערכות יחסים מעוותות, ללא מוצא, שלא יובילו לתוצאה הרצויה. אם הרופא מתוך חסד וחמלה יתחייב לטפל בחולה כזה, הרי הן הרופא והן המטופל לא יקבלו את האפקט הרצוי.

לכאורה אין (כמעט) מטופלים מתאימים לטיפול… זה לא נכון. בנוסף, תמיד יש הזדמנות ללמוד להיות מטופל.

כאן ישנם כמה היבטים. אמנם אנשים השייכים לסוגים הנ"ל אינם כשירים לטיפול רפואי, אבל רופא יכול לתקשר איתם כמו אדם עם אדם: אם החולה מוכן להשתנות, אפשר כבר לעזור לו ולהסביר מה צריך לעשות כדי לקבל חוויה חיובית של אהבה לעולם סביבו, גם אם הוא בינתיים לא נלקח לטיפול.

רופא האיורוודה לא חוסם את ערוץ קבלת הידע על כך כיצד לחיות ללא מחלה או כיצד לטפל כראוי בכדי להפוך לאיש הראוי לבריאות. אפשר לארגן ימי עיון וסדנאות למי שרוצה ללמוד לתפוס את עצמו ואת העולם סביבם. עבודה מסוג זה חשובה לא פחות מהטיפול הפרטני. טיפול מקדים זה באמצעות מילים יגרום לשינוי בתודעה האנושית.

אם רופא בכל זאת ינסה לטפל בחולה כזה הוא יאבד זמן ויסכן את סהמוניטין שלו. כפי שנאמר לעיל, אי אפשר להתמודד עם הפתולוגיה שהגורם שלה טמון בתודעה. אם שכלו של אדם שקוע בתשוקה ובכוונות חוטא רבות, אי אפשר לעזור לו, כל עוד הוא מסרב לשנות את הלך רוחו ואת אורח חייו. אם המטופל עסוק מדי בענייניו ואינו רוצה להקדיש זמן ליישום המלצות הרופא או מחשיב כי הוראותיו אינן חשובות במיוחד, לא יהיה שום טעם מטיפול כזה.

על המטופל לסמוך על הרופא הנבחר, ​​להיות בעל כוח של רצון וסבלנות מספיקים כדי לעמוד בהמלצות הרפואיות, להקפיד על הדיאטה והכללים שנקבעו לו. רק מטופל כזה יכול להשיג את התוצאה הרצויה. במאמר זה השתמשתי בתכנים ממסכתות איורוודיות עתיקות כגון צ'אראקה סאמהיטה ואשטאנגה הרידאיה סאמהיטה, ומהרצאות של הרופאים האיורוודים אנדריי גולובינוב ופרופ' מיכאל סובוטיאלוב. אני מביעה להם את הכרת תודתי הכנה על המידע המקצועי שסיפקו לי.